Vayedaber

Ktouboth

Daf 42b

מֵתוּ יִירְשׁוּ אֲחֵרִים. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת אָדָם מְזַכֶּה חוּץ מִלְּשׁוֹן יְרוּשָׁה. לֵית כָּאן יִרְתּוּן אֶלָּא יִטְלוּן. רִבִּי זְעִירָא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. כָּאן בְּמַתָּנָה. אִיתְפַּלְּגוּן. כָּתַב כָּל נְכָסָיו לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם כְּאַחַת. כָּתַב לְזֶה בִּלְשׁוֹן מַתָּנָה וּלְזֶה בִּלְשׁוֹן יְרוּשָׁה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. מִכֵּיוָן שֶׁזָּכָה בוֹ בִלשׁוֹן מַתָּנָה זָכָה זֶה בִלְשׁוֹן יְרוּשָׁה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. נִרְאִין דְּבָרִים. בִּלְשׁוֹן מַתָּנָה זָכָה בִּלְשׁוֹן יְרוּשָׁה לֹא זָכָה. אָמַר רִבִּי פִינְחָס. אָתָא עבְדִין קוֹמֵי רִבִּי יִרְמְיָה. מִיכֵּיוָן דְּרִבִּי לָֽעְזָר אָמַר אוּלְפָּן. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר נִרְאִין. הֲלָכָה כְּרִבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל. לֹא רִבִּי מֵאִיר אָֽמְרָהּ. וְאֵינָן נִרְאוֹת. 42b שֶׁמָּא כְּלוּם הִיא. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יָסָא. צֶמֶר בְּכוֹר שֶׁטְּרָפוֹ בָּטֵל בְּרוֹב. וְאַיְתֵיהּ רִבִּי חִייָה צִיפּוֹרַייָה קוֹמֵי רִבִּי אִימִּי. לִיטְרָא בִשְׁמוֹנָה. וְלֹא הוֹרֵי לֵיהּ. דָּמַר רִבִּי יָסָא. לֹא מַתְנִיתָא הִיא. הָאוֹרֵג מְלֹא הַסִּיט מִצֶּמֶר הַבְּכוֹר בְּבֶגֶד יִדָּלֵק הַבֶּגֶד. וּמִשַּׂעַר הַנָּזִיר וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר בַּשַּׂק יִדָּלֵק הַשַּׂק. הוֹרֵי מֵתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. כָּתַב בֵּין בַּתְּחִילָּה בֵּין בָּאֶמְצָע בֵּין בַּסּוֹף בִּלְשׁוֹן מַתָּנָה דְּבָרָיו קַייָמִין. תַּמָּן לְזֶה בִּלְשׁוֹן מַתָּנָה וּלְזֶה בִּלְשׁוֹן יְרוּשָׁה. בְּרַם הָכָא כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּלְשׁוֹן מַתָּנָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּלְשׁוֹן יְרוּשָׁה. רִבִּי חַגַּיי בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. וְאֵינוֹ חָב לָאֲחֵרִים. אָמַר לֵיהּ. בְּשֶׁאֵין שָׁם אַחִין. וְאֵינוֹ חָב לַאֲחֵי אָבִיו. רִבִּי חֲנַנְיָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי הִילֵּל. רוֹצֶה הוּא בְתַקָּנַת בֵּיתוֹ יוֹתֵר מִקְּרוֹבָיו.

Traduction

Si le père a prescrit (312)Suite de la Braïtha en question qu’au cas où les fils meurent d’autres héritent d’eux, ils n’auront en tous cas qu’un sicle par semaine. Mais, R. Abahou n’a-t-il pas dit au nom de R. Yohanan que par toutes les expressions on peut transmettre à autrui la faculté d’acquérir, sauf en parlant d’héritage? (Dès lors, en quoi cette fausse transmission influe-t-elle sur la remise par semaine)? Il ne faut pas lire là le mot ''hériter'', mais celui de ''prendre'' (vraie transmission). Mais, objecta R. Zeira devant R. Mena, ne s’agit-il pas avant tout d’un don (du père aux fils)? Or, il y a une discussion à ce sujet: Un homme ayant légué par écrit tous ses biens à 2 individus, les a transmis à l’un en don et à l’autre en héritage; selon R. Eleazar, comme l’un les acquiert par don, l’autre les acquiert par héritage; selon R. Yohanan au contraire, il semble que celui qui a reçu un don le possédera, sans que cette possession (acquise d’avance) influe sur l’héritage. Sur quoi, R. Pinhas raconta que l’on soumit à R. Jérémie la question de savoir lequel des 2 avis l’emporte, et celui-ci répondit: Comme R. Eleazar a dit l’avoir su par tradition, et que R. Yohanan (sans s’y opposer) a parlé seulement de vraisemblance, le premier avis doit l’emporter en fait (pourquoi donc ne pas l’adopter aussi pour la barayeta précitée)? -Non, dit R. Samuel, il n’est pas besoin de recourir à ces déductions; il est bien dit, d’après R. Meir, que le don aux fils décédés est transmissible à d’autres par héritage. R. Yossa n’a-t-il pas dit au nom de R. Yohanan (313)J, traité (Orla 3, 2): Si de la laine sacrée d’un 1er rejeton se mêle à de la profane, elle sera annulée dans une plus grande quantité; à quoi R. Hiya de Sephoris répliqua devant R. Imi (sur la demande quelle devra être la proportion du mélange pour l’annulation) que c’est de 1/8, et cependant on ne l’aurait pas cru si R. Yossé n’avait observé que la Mishna le confirme en disant (314)Ibid, 3: ''Si l’on tisse dans une étoffe un fil aussi long que l’intervalle de 2 doigts avec de la laine d’un 1er né d’animaux, il faut brûler l’étoffe; pour une égale quantité de cheveux d’un naziréen, ou des poils d’un rejeton d’âne, dans la confection d’un sac, il faut brûler ce sac (315)Donc, comme là R Imi adopte de préférence l'avis de R Meir, il en est de même ici''. La Mishna suivante (316)(Baba Batra 8, 5) n’est-elle pas opposée à R. Yohanan. ''Si après avoir légué ses biens (quoiqu’indûment), le testament porte en tête, ou au milieu ou à la fin, l’expression à titre de don, l’ordre du défunt sera valable''? (Il y a donc corrélation entre le terme don et celui d’héritage)? Selon R. Yohanan, fut-il répondu, l’un a un don et l’autre un héritage, tandis que la Mishna invoquée parle d’une seule et même personne, qui reçoit l’héritage en don. Mais, demanda R. Hagaï devant R. Yossé, pourquoi la qualification de don peut-elle profiter à un autre, puisque l’on doit à bien d’autres? Il peut s’agir du cas où il n’y pas d’autre frère. Cependant, n’y a-t-il pas d’autres héritiers collatéraux? Il est à supposer, dit R. Hanania, fils de R. Hillel, que le père se préoccupe plus du legs à ses fils qu’à d’autres parents (aussi, le terme don est au profit des fils).

Pnei Moshe non traduit

מתו יירשו אחרים. סיפא דהאי ברייתא דלעיל ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להן אלא שקל. וכן הוא בתוספתא ומדייק הש''ס אלישנא דיירשו דקאמר לא כן אמר רבי אבהו בשם ר''י בכל הלשונות אדם מזכה לאחרים חוץ מלשון ירושה שאינו שייך אלא בראוי ליורשו ומשני לית כאן ירתון אלא יטלון הא דקאמר יירשו אחרים לאו דוקא אלא תני יתנו לאחרים ובלשון מתנה זיכה להן:

כאן במתנה. בתמיה כלומר דמקשי מאי דוחקיה לאוקמי הכא בלשון מתנה הא אפילו בלשון ירושה נמי זכו האחרים דמכיון דאמר תנו לבניי הוי לשון מתנה לזה ולשון ירושה לזה והא הלכה כרבי אלעזר דאמר לקמן מכיון שזכה זה בלשון מתנה זכה זה בל' ירושה כדמסיק:

איתפלגון. דפליגי ר''א ור''י בזה:

כתב לזה בל' מתנה וכו'. תנתן שדה פלונית לראובן ויורש שמעון שדה פלוני':

זכה זה בלשון ירושה. דאפילו בשני בני אדם מועיל לשון מתנה של זה ללשון ירושה של זה דהואיל ולשניהם נתן כאחד אמרינן דנתכוון לזה במתנה כמו לאידך:

נראין הדברים. דלא זכה אלא מי שאמר לו בלשון מתנה ולא מהני לשון מתנה של זה ללשון ירושה של זה:

אתא עובדין קומי ר' ירמיה. ושאלו הלכה כדברי מי ואמר מכיון דרבי אלעזר אמר אולפן שכך הוא מקובל דמהני ור''י לא פליג עליה לגמרי אלא נראין הדברים קאמר הלכה כרבי אלעזר:

אמר רבי שמואל. כלומר שהיה רבי שמואל מתמיה על דברי ר' ירמיה דאמר מכיון דא''ר יוחנן נראין הדברים הלכך הלכה כר''א. וכל הא אסוקי מילתא דרבי זעירא היא דע''כ הא דקאמר בברייתא יירשו אחרים דוקא הוא ולא איצטריך לאוקמי בלשון מתנה כדלקמן:

לא ר''מ אמרה ואינן נראות שמא כלום הוא. בתמיה ואפילו הוי אמר רבי יוחנן בפירוש אין נראין הדברים דליהני לשון מתנה של זה לירושה של זה מי צייתינן ליה וכי לא ר''מ אמרה בהך ברייתא דלעיל אם מתו יירשו אחרים תחתיהן דמוקמינן כר''מ אלמא דמהני לשון מתנה של הבנים ללשון ירושה של אחרים:

לא כן אמר ר' יסא בשם רבי יוחנן גרסינן וכן הוא במס' ערלה. כלומר דמייתי ראיה דנדחו דברי רבי יוחנן מכח דברי ר''מ במתני' ולא רצה ר' אימי לפסוק כהכרעתו של ר' יוחנן כדלקמן:

צמר הבכור שטרפו. צמר בכור אסור בהנאה הוא ואם טרפו ועירבו עם צמר אחר בטל ברוב:

ואייתי. והביא ר''ח מציפורי לפני ר' אימי ליטרא צמר בכור שנתערב לו בשמונה ליטרי' מצמר אחר ולא הורי ליה רבי אמי להיתר כרבי יוחנן:

דאמר רבי יסא. משום שהקשה רבי יסא על דברי רבי יוחנן ולא מתני' היא בפ''ג דערלה:

האורג מלא הסיט. סיט הוא כמלא הפסק שבין אצבע לאמה:

ידלק. כל הבגד שאינו בטל ברוב:

משער הנזיר. שער הנזיר אסור בהנאה דכתיב קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו:

ומפטר חמור. לאחר עריפה דלכ''ע אסור בהנאה הוא:

ידלק השק. ואמרינן שם בהאי תלמודא מאן תנא סיט ר''מ הוא דאמר שם במתני' דלעיל הצובע מלא הסיט מקליפי ערלה וארגו בבגד ידלק הבגד אלמא דלא רצה רבי אמי לפסוק כר''י משום הך מתני' דר''מ והכא נמי הלא ר''מ ס''ל דמהני לשון מתנה של זה ללשון ירושה של זה ואפי' הוי אמר רבי יוחנן אינן נראין הדברים לא עבדינן כוותיה. והשתא נפשטו דברי רבי זעירא דלעיל דע''כ הך ברייתא בלשון ירושה דוקא מיירי מדקאמר בפשיטות דלר''מ מהני לשון מתנה של אחד ללשון ירושה של אחר:

הדא מתני' גרסינן:

מתני' פליגא על ר''י. בפרק יש נוחלין תנן המחלק נכסיו לבניו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה:

כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף בלשון מתנה. שכתב תנתן לו שדה פלונית ויירשנה זהו בתחילה יירשנה ותנתן לו זהו בסוף יירש שדה פלונית ותנתן לו ויירשנה זהו באמצע דבריו קיימין אלמא דמהני לשון מתנה ללשון ירושה וקס''ד דהה''ד לשני בני אדם וקשיא לרבי יוחנן:

ומשני תמן. כלומר בדברי רבי יוחנן לזה בלשון מתנה ולזה בלשון ירושה הילכך לא מהני דשני בני אדם הן אבל הכא במתני' לכל אחד ואחד כתב בלשון מתנה ובלשון ירושה לכך הוא דמהני. וכן מפרש רב דימי אליבא דר''י בבבלי שם:

ואינו חב לאחרים. בתמיה על הא דקאמר דלשון מתנה של זה מהני לשל זה פריך אמאי מהני והא חב לאחים אחרים ונימא דבמקום שחב לאחרים אינו מועיל יפוי לשון של זה לשל זה כ''א דוקא שאמר בפירוש בלשון מתנה לחוד:

א''ל בשאין שם אחין. אחרים אלא הן:

ואינו חב לאחי אביו. כלומר הא עכ''פ חב הוא לשאר קרוביו היורשין שהיו יכולין לירש כשימותו אלו בלא בנים:

רוצה הוא בתקנת ביתו. בניו שלו יותר מקרוביו והילכך אמרינן דודאי נתכוון גם לאלו בלשון מתנה אע''פ שאמר בל' ירושה ודבריו קיימין:

סליק פירקא בס''ד

Ktouboth

Daf 43a

משנה: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּיהָנוֹת לוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם יַעֲמִיד לָהּ פַּרְנָס. יוֹתֵר מִיכֵּן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּיִשְׂרָאֵל חֹדֶשׁ אֶחָד יְקַייֵם וּשְׁנַיִם יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה 43a וּבַכֹּהֶנֶת שְׁנַיִם מְקַייֵם וּשְׁלֹשָׁה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.

Traduction

Si le mari fait vœu de ne pas donner à sa femme la nourriture (317)''Cf, traité (Yebamot 10, 2); ci-après, (12, 7) ( 34c)'', vœu ne portant que sur 30 jours, il peut lui fournir la nourriture par un autre individu; mais si le vœu porte sur plus de 30 jours, le mari sera tenu de donner à la femme le divorce avec douaire. R. Juda dit: Si le mari est simple israélite (318)Un cohen ne peut reprendre sa femme divorcée, il peut garder sa femme lorsque le vœu porte sur un mois; mais il est obligé de lui donner le divorce avec douaire, si le vœu porte sur 2 mois. Cependant, si le mari est un cohen, on lui permet de garder sa femme, même si le vœu porte sur 2 mois; mais il est obligé de divorcer avec elle si le vœu porte sur 3 mois.

Pnei Moshe non traduit

מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו. שהדירה ליהנות מנכסיו דאלו מתשמיש אין הנדר חל משום דמשועבד לה כדאמר בגמרא אלא דוקא באומר הנאת תשמישך עלי לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו:

יעמיד לה פרנס. שיפרנסנה ובאומר כל הזן אינו מפסיד דאלו שליח לא מצי משוי דשלוחו של אדם כמותו:

יותר מיכן יוציא ויתן כתובה. דעד שלשים יום לא שמעי אינשי וליכא זילותא טפי משלשים יום שמעי אינשי ואיכא זילותא:

בישראל. אם ישראל הוא שיכול להחזיר את גרושתו:

ובכוהנת. אשת כהן ואם יגרשנה לא יוכל להחזירה יהבו ליה רבנן זימנא טפי:

הלכה: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּיהָנוֹת לוֹ כול'. תַּמָּן תַּנִּינָן. הַמַּדִיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּיטָּה. וָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. תַּמָּן בְּמַדִירָהּ מִגּוּפוֹ. בְּרַם הָכָא בְמַדִירָהּ מִנְּכָסָיו. וְיֵשׁ אָדָם נוֹדֵר שֶׁלֹּא לִפְרוֹעַ אֶת חוֹבוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֶן חֲנִינָה. מִכֵּיוָן שֶׁהוּא עָתִיד לְגָֽרְשָׁהּ וְלִיתֵּן לָהּ כְּתוּבָּה וּלְמָעֵט מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ כְּמִי שֶׁאֵין בּוֹ חוֹב. וּתְהֵא יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת. וְאִם גֵּירַשׁ הֲרֵי יָפֶה. וְאִם לָאו יַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת. כְּמָאן דָּמַר. אֵין מְזוֹנוֹת הָאִשָּׁה מִדְּבַר תּוֹרָה. כְּהָדָא דְּתַנֵּי. אֵין בֵּית דִּין פּוֹסְקִין לְאִשָּׁה מְזוֹנוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. אֲבָל נִיזּוֹנֶת הִיא אֶצֶל בַּעֲלָהּ בַּשְּׁבִיעִית. וְיַעֲשׂוּ אוֹתָהּ כְּפוֹעֵל שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּפוֹעֵל שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה.

Traduction

Il est dit plus haut (5, 7) qu’en s’interdisant les relations conjugales avec sa femme plus d’une semaine ou 2, le mari sera tenu de la répudier et de lui restituer le douaire, tandis qu’ici on lui laisse une latitude d’un mois? -C’est que, plus haut, il s’agit d’un interdit du corps (qui ne saurait durer longtemps); tandis qu’ici il s’agit seulement d’un interdit de biens (pour lesquels on peut attendre). Mais est-il admissible que l’on forme le vœu de ne pas payer son dû? -C’est que, dit R. Yossé b. Hanina, puisque le résultat final en ce cas est de la répudier en lui rendant son douaire, et de réduire ainsi son entretien, on suppose d’avance que rien n’est dû (et l’interdit par vœu est applicable). Mais alors la femme devrait rester un plus long espace de temps qu’un mois à attendre que le mari se décide, soit à la répudier, soit à lui fournir l’entretien par un autre? Aussi, l’applicable du vœu a pour cause que l’on adopte l’opinion de considérer le devoir de nourrir la femme, non comme un précepte légal, mais comme une prescription rabbinique (319)Aussi, les Sages ont adopté la règle d'instituer un homme chargé de la nourrir un mois, dans l'espoir que le vœu sera annulé. Ainsi, il a été enseigné (320)''Tossefta à Sheviit ch 4; J, traité (Maasserot 3, 1) et ci-après, (13, 1)'': Le tribunal n’ordonnera pas de nourrir la femme avec des produits provenant de la 7e année (qui ne peuvent servir à acquitter une dette); mais en ce cas elle peut se nourrir à côté de son mari des mêmes produits que lui. Or, ne devrait-on pas la considérer comme un ouvrier dont le travail ne vaut pas une obole (payable avec ces produits)? (Pourquoi donc ne pas l’autoriser à en manger même seule)? Ceci prouve qu’on ne la considère pas comme un ouvrier de cette sorte, car le mari a pour devoir de la nourrir (par mesure rabbinique).

Pnei Moshe non traduit

גמ' תמן תנינן. בפרק אע''פ המדיר את אשתו מתשמיש המטה שבת אחת יוציא ויתן כתובה והכא את אמר הכין דתמתין שלשים יום:

ומשני תמן במדירה מגופו. ואינה יכולה לסבול יותר משבת אחת אבל הכא במדירה מנכסיו מיירי כדפרישית במתני' דבלשון הזה אינו חל אלא על הנכסים ותמתין עד שלשים יום:

ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו. והיאך הנדר חל על מזונותיה הא מחויב הוא לפרנסה:

מכיון שהוא עתיד לגרשה. כלומר כיון שבידו הוא לגרשה ויתן לה כתובתה ושוב אינו חייב במזונותיה כמי שאין בידו חוב דמי שהרי יכול לפטור עצמו מחוב זה והילכך חל הנדר:

ותהא יושבת וממתנת. אי דטעמא משום שיכול לפטור עצמו ממזונותיה א''כ אמאי ממתנת עד שלשים יום ותו לא תהא יושבת וממתנת עד שיגרשנה או שיעלה לה מזונות לעולם ע''י פרנס:

כמ''ד. כלו' אלא דטעמא לאו מש''ה אלא דאתייא כמ''ד מזונות האשה מדבריהן הוא וחל הנדר אפילו אינו רוצה לזונה ורבנן הוא דתיקנו שיעמיד לה פרנס שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו ותו לא כדלקמן כהדא דתני בתוספתא:

אין ב''ד פוסקין לאשה מזונות מדמי שביעית. משום דמיחזי כפריעת חוב:

אבל ניזונת היא אצל בעלה בשביעית. משום דאין משועבד לה מד''ת ואין כאן משום אין פורעין חוב מדמי שביעית כדתנן פ''ז דשביעית דהוי כסחורה ורחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ואפ''ה לכתחילה אין פוסקין:

ויעשו. כלומר אם אין מזונות האשה מדבר תורה א''כ יעשו אותה כפועל שאין בפעולתו שוה פרוטה דרשאי לפורעו מדמי שביעית ואמאי אין פוסקין לה בתחילה אפילו בפני עצמה:

הדא אמרה שאין עושין אותה וכו'. דשאני פועל בפחות משוה פרוטה דלאו ממון הוא אבל אשה הואיל ומזונותיה חובה עליו מתקנת חכמים הילכך אין פוסקין בתחילה מזונותיה בפני עצמה אלא ניזונת עם בעלה דבכה''ג מותר הואיל ואין חובה עליו מן התורה:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source